אמונה וזהות — בלי להסתתר
להחזיק ידיים זה לא פשע.
ולאהוב את אלוהים מעולם לא דרש להסתתר. האתר הזה קיים כדי לומר זאת בקול.
↓ גלול
מדוע, לכל הרוחות —
והכתוב שמציבים מולך?
תורגם. תורגם שוב. ואז הוטה.
ומה עם «האינדוקטרינציה»?
מי באמת מטיף?
האם מישהו ראה אנשי LGBTQIA+ הולכים מדלת לדלת כדי «להמיר» מישהו? לבשר? לגייס? לא.
נטייה אינה אמונה. לא דת ולא עיקר. זו זהות — הדרך שבה אנו בוחרים את מי לקרב אלינו בחיים.
ובעצם —
מה שהכי מרחיק מאלוהים זה לא אנחנו.
האלימות, הבוז, ולעיתים האכזריות של מאמינים שונאי-LGBT+: זה מה שהכי מרחיק אנשים מהדת. הם טוענים שהם מגנים על האמונה — ומרוקנים אותה ממשמעות.
כמו גזענות, השנאה הזו אינה שופטת מעשים. היא מגנה אנשים על מי שהם. היא אינה אומרת דבר על מי שהיא מכוונת אליו. היא אומרת הכול על מי שנושא אותה.
הבה נהיה צלולים —
לשמור על האמונה. להניח את האמונה התפלה.
בראשיתן, הדתות היו מענה לאי-צדק — מקלט לחלשים, לא נשק נגדם. אך משנולדו מתוך בורות לגבי היקום וחוקי הטבע, הן צברו עם הזמן פחדים ואיסורים — ובהם הדחייה שמציבים מולנו. זהו משקע, לא יסוד.
נשמור על הלב הרציונלי של האמונה — אהבה, צדק, חמלה. את השאר נניח לאמונות תפלות של תקופה אחרת.
הרעיון שאדם LGBTQIA+ הוא «פושע מחופש» סותר את הדרישה היחידה שלנו: לא להצטרך להסתתר עוד לעולם.
וכל כך הרבה חיים בשקט —
כמה מאיתנו מאמינים, בסתר?
קרועים בין אמונה ותרבות שאנו אוהבים עמוקות — לבין הדחייה של מי שמתיימרים לייצג אותן. כל כך הרבה אנשי LGBTQIA+ מתפללים בלחש, ליבם חצוי לשניים.
אז נכנס אל האור
כאן אין לך מה להסתיר.
גם לאדם LGBTQIA+ יש זכות לבטא את אהבתו לאלוהים. לחגוג את שמחתו, את הפוטנציאל שלו, להיות מוקף בקהילה, בבני-ברית ובהורים אוהבים.
לא פחות ולא יותר מכל אחד אחר. כמו כולם, אחרת. וכך זה מושלם.
«רוצה שאגלה לך את סוד "האג׳נדה הגאה"? להיות אהוב ומקובל כפי שאתה. זה הכול.»
מה שאנחנו באמת רוצים
סולידריים. שוחרי שלום. בשלום.
סולידריים בינינו — וגם החוצה, עם כל הקהילות שמהן באים שלנו. איננו מאיימים על איש. משאלתנו היחידה: לחיות בשלום, בעולם שגם הוא שרוי בשלום.