אמונה וזהות — בלי להסתתר
להחזיק ידיים זה לא פשע.
ולאהוב את אלוהים מעולם לא דרש להסתתר. האתר הזה קיים כדי לומר זאת בקול.
↓ גלול
מדוע, לכל הרוחות —
והספר שמציבים מולך?
אלה חוקים עתיקים. וחוקים — מעדכנים.
שלוש מסורות. שלושה חוקים שהונחו בצד — ואף אמונה לא קרסה. יוצא דופן אחד: זה שמכוון אלינו.
ומה עם «האינדוקטרינציה»?
מי באמת מטיף?
האם מישהו ראה אנשי LGBTQIA+ הולכים מדלת לדלת כדי «להמיר» מישהו? לבשר? לגייס? לא.
נטייה אינה אמונה. לא דת ולא עיקר. זו זהות — הדרך שבה אנו בוחרים את מי לקרב אלינו בחיים.
ובעצם —
מה שהכי מרחיק מאלוהים זה לא אנחנו.
האלימות, הבוז, ולעיתים האכזריות של מאמינים שונאי-LGBT+: זה מה שהכי מרחיק אנשים מהדת. הם טוענים שהם מגנים על האמונה — ומרוקנים אותה ממשמעות.
כמו גזענות, השנאה הזו אינה שופטת מעשים. היא מגנה אנשים על מי שהם. היא אינה אומרת דבר על מי שהיא מכוונת אליו. היא אומרת הכול על מי שנושא אותה.
אז מה זה באמת אומר?
מי ששלם עם עצמו לא תוקף אף אחד.
אדם שרגוע עם המיניות שלו אינו חש מאוים מזו של אחרים. הוא יכול לחבק חבר, לבכות, ללבוש איזה צבע שירצה, לומר על גבר שהוא יפה — ודבר לא מתערער. ביטחון פנימי אינו זקוק לשום אויב.
התוקפנות, לעומת זאת, מספרת פעמים רבות את ההפך: את הפחד להיות מזוהה בטעות איתנו. רבים אינם תוקפים מתוך אמונה, אלא כדי להוכיח — לחבורה, לחדר ההלבשה, למשפחה — באיזה צד הם נמצאים. די בקורטוב של גמישות במגדר או בנטייה, וכבר עולה החשש שיסווגו אותם יחד איתנו. אז מכים ראשונים.
להתקשח מפחד מבטם של אחרים — זו לא עוצמה. זה בית כלא — שסורגיו מוחזקים בידינו.
הבה נהיה צלולים —
האמונה עתיקה. ההאשמה חדשה.
הטקסטים העתיקים לא הכירו לא «הומוסקסואליות» ולא «נטייה מינית»: למילים האלה אין אפילו מאתיים שנה. גם «סדומיה» כחטא בעל שם נולדה רק במאה ה-11, בתאולוגיה הנוצרית, תחת עטו של נזיר. שופטים אותנו בשם קטגוריה שהמקורות כלל אינם מכירים. זו אינה נאמנות לכתוב — זו קריאה מאוחרת שמוצגת לנו כנצחית.
ואשר למסע הצלב נגדנו — אפשר לתארך אותו. הוא מתחיל בסוף שנות השבעים בארצות הברית, בקרב הימין הנוצרי, ומשם מיוצא לאפריקה ולמזרח אירופה. יש לו תאריכים, תקציבים, ושמות. זו אינה מסורת בת אלפי שנים: זו מערכה פוליטית שהתעטפה במסורת.
נשמור על הלב החי של האמונה — אהבה, צדק, חמלה. את השאר נניח לאמונות תפלות של תקופה אחרת.
ואם נהפוך את השאלה —
אלוהים חי. והחוק אינו אלוהים.
הוא אומר על עצמו שהוא חי. הוא אומר על עצמו שהוא אהבה — ואף אהבה ללא תנאי. הוא אומר על עצמו שהוא חנון ורחום, צדק וחסד — ומכאן שגורלו של כל אחד יקר לו, גם של מי שהחיים פצעו, גם מצוקת הנפש. אלה מילותיו, לא שלנו.
ולכן, אם קריאה של החוק מוליכה לפחות אהבה, פחות חמלה, פחות צדק — לא אלוהים הוא שסותר את עצמו. הקריאה היא שטועה.
לרצות חוק נצחי שאינו משתנה, לסגוד לו, להעמיד אותו מעל נותנו — זה לשים אותו במקום אלוהים.
הרעיון שאדם LGBTQIA+ הוא «פושע מחופש» סותר את הדרישה היחידה שלנו: לא להצטרך להסתתר עוד לעולם.
מכתב בדוי. אמיתי אלף פעמים.
אליכם, הנשארים,
אלוהים ברא אותי כמו כל אחד ואחת מכם: דומה לכל אדם, ואין שני לי — בעת ובעונה אחת. לא בחרתי דבר, לא המצאתי דבר. באתי לעולם כפי שבאתם אליו — בידיים פתוחות.
ואהבתי אותו, שתדעו. בלחש. התפללתי בחושך, והלב חצוי לשניים: מחצית לאמונה שהורשתם לי, ומחצית לפחד שלימדתם אותי.
הצער שלי אינו על דברים עצומים. יד אחוזה ברחוב, לאור היום. מקום בחגיגה של הכפר. חתונה שבה היו מאחלים לי אושר. ילדים שאראה גדלים. האושר הרגיל — זה שמגיע לכל אחד ואחת בלי מחשבה בכלל. לא גזלו אותו ממני בבת אחת: מנעו אותו ממני פירור אחר פירור.
הציבו מולי ספר. למדתי, מאוחר יותר, שאת חוקיו הקשים ביותר ידעו חכמיכם לקרוא מחדש — את כולם, מלבד זה שכוון אליי. האשימו אותי בגיוס, בהטפה. ואני מעולם לא דפקתי על שום דלת. ביקשתי רק שלא תסגרו את הדלת שלכם.
שנאו אותי בשם אלוהים — ולבסוף ראיתי מה הסתירה השנאה הזאת: כל כך הרבה פחד. הפחד להיות מזוהים בטעות, הפחד מהחבורה, הפחד ממה שיגידו. אין בליבי עוד טינה. אבל השנאה הזאת עלתה לי במקום שלי ליד שולחנכם.
היו לי אותן מתנות כמו לכם — תבונה, אומץ, רוך, בדיוק באותה מידה. כל כך רציתי להעניק אותן. לא רציתם בהן. הן הולכות איתי, שלמות: מתנה שמעולם לא נפתחה.
אז היו שלום. אל תחפשו את מה שהיה כתוב — מה שחסר לי הוא דווקא מה שמעולם לא נכתב. מילה של קבלה. מקום. מילה אחת פשוטה: «תישאר».
נבראתי בידי אלוהים. כמוכם ממש. ואין שני לי — כמו כל אחד ואחת מכם.
את המכתב הזה, אף אחד לא היה אמור להיאלץ לכתוב.
אם המילים האלה דומות לשלך — לא צריך להישאר איתן לבד: findahelpline.com — קווי הקשבה חינם, בכל רחבי העולם.
וכל כך הרבה חיים בשקט —
כמה מאיתנו מאמינים, בסתר?
קרועים בין אמונה ותרבות שאנו אוהבים עמוקות — לבין הדחייה של מי שמתיימרים לייצג אותן. כל כך הרבה אנשי LGBTQIA+ מתפללים בלחש, ליבם חצוי לשניים.
והשייכות הראשונה —
הכפר שראה אותנו נולדים: אנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו.
להיות חלק מהכפר, מהעיר, מהקהילה שראתה אותנו נולדים — אנחנו רוצים בזה כמו כולם. להיות בחג, בשוק, בחתונה, באבל. להימנות עם שלנו.
וכל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים להיראות שם במלואנו, כפי שאנחנו באמת. בגלל הסטיגמות, הדעות הקדומות, האלימות, מה שיגידו. לא אנחנו חסרים ליד השולחן — הפחד הוא שמרחיק אותנו.
והמעגל מסתובב: מה שמופלה נעשה בלתי נראה. מה שבלתי נראה נעשה חשוד. מה שחשוד מוליד שמועות. השמועות מזינות את השנאה — והשנאה את האפליה.
את המעגל הזה לא שוברים בהסתתרות טובה יותר. שוברים אותו לאור היום.
אז נכנס אל האור
כאן אין לך מה להסתיר.
גם לאדם LGBTQIA+ יש זכות לבטא את אהבתו לאלוהים. לחגוג את שמחתו, את הפוטנציאל שלו, להיות מוקף בקהילה, בבני-ברית ובהורים אוהבים — המכבדים, באהבתם אותו/ה כפי שהוא/היא, את האמון שנתן בהם אלוהים כשהפקיד בידיהם את הילד/ה הזה/ו.
ומה שאנחנו עושים עם זה —
אותן מתנות. שימוש אחר.
אלוהים לא נטל מאיתנו דבר. תבונה, אומץ, סבלנות, רוך, כישרון: קיבלנו בדיוק כמו כולם. נותרה רק השאלה האחת שחשובה — מה נעשה בהם? אנחנו בוחרים לרתום אותם לחמלה ולקבלת האחר. ואנחנו מוכנים להוכיח שתכונות המשמשות להבין ולא להרשיע אינן שוות פחות. לא פעם, הן שוות יותר.
לא פחות ולא יותר מכל אחד אחר. כמו כולם, אחרת. וכך זה מושלם.
«רוצה שאגלה לך את סוד "האג׳נדה הגאה"? להיות אהוב ומקובל כפי שאתה. זה הכול.»
מה שאנחנו באמת רוצים
סולידריים. שוחרי שלום. בשלום.
סולידריים בינינו — וגם החוצה, עם כל הקהילות שמהן באים שלנו. איננו מאיימים על איש. משאלתנו היחידה: לחיות בשלום, בעולם שגם הוא שרוי בשלום.
אינך לבד.
בכל רחבי העולם, ארגונים מאחדים אותנו, מגינים עלינו ומקבלים אותנו: